הוא היה ועדיין נמצא בתוכנו, סביבנו בכל חפץ שנגע, הוא היה הוא הווה והוא יהיה עמנו לעד.
כאמיר כן שמו עשיר בעלות עלים ופרי . חלק לסביבתו מפריו בשפע, הנתינה היא שם נרדף לאמיר, עזרה, חברות אמיתית, אמפתיות ונתינת אהבה בשפע.
מגיל רך ביקר וטייל ברחבי הארץ, כל אבן הפך וכל שלולית בדק וכחבר בחברה להגנת הטבע טייל בדרג'ה בדרום, הקפת הארבל ברחיצת כפות רגלים ובסופו כניסה מלאה למים ואין זה משנה אם קצת קר היום או רוח חזקה נושבת הילד כבר במים בודק את עומקם.
ומכאן הדרך לא רחוקה למימוש האהבה בגיל בית ספר יסודי שחה בנבחרת השחייה "בסקציה" בבית ברל.
ובפיקניקים המשותפים למשפחה ולחברים אמיר המארגן את כל הילדים וכולם אחריו מארגנים המדורה, אהב כל כך את האש והשלהבת המשתוללת.
אמיר אהב את החופש ליצור, בנה בילדותו בתי עץ עם חברים אליהם ברח, פינה ליצירה ולהוצאת התסכול ולסתם שהייה עם חברים היתה זו פינת האלוהים הקטנה שלו.
והסיכונים, אין כמוהו מעז, מעין בטחון בכוח החיים ללא פחד טיפס על הגבוה ביותר וצלל לעמוק שבעמוקים. כמי שנשמתו רוצה לחוות את כל החוויות האפשרויות החל באלה השכיחות כמו רולר-בליידס, סקייטבורד, אופניים, החלקה על הקרח, סקי מים, סנפלינג, רכיבה על סוסים, רחיפה, ביקר בכל המתקנים המהנים ב"דיסני-לנד" ו-"דיסני וורלד", במג'יק מאונטן.
כבר מגיל עשר אסף את כספי דמי חנוכה וימי הולדת ושילם בעבור כרטיס טיסה כדי להצטרף אלינו להוריו לטייל בשוויץ ובהולנד, ומי יעמוד מול דרישה שכזו . היתה זו חוויה בלעדית שנהננו גם אנחנו ההורים, ראה את קנדה וטייל בניו-יורק עם דוד שאול ובוושינגטון עם דודו משה, זה הדוד אותו ניסה לנצח בסקווש, ובכל פעם שהגיע לארץ הדוד המאומן בילו בצוותא במשחק, ואמיר שקצת זלזל ולא התאמן תמיד הפסיד, באחד מביקוריו האחרונים הכין עצמו, קנה ציוד מתאים וסוף סוף את הדוד ניצח והתוודה לאהבת המשחק, שחק עם חברים סקווש, והתאמן בהשרדות, אמיר היה חזק, גופו חסון ואותי אימו בקלות אל-על היה מניף.
אהבת חייו היו התופים, מרגע שנכנסו התופים לבית, (כמובן אחרי התנגדות של שנים מצידנו ההורים) הבחור היה בעננים פשוט מאושר, התופים עבור אמיר היו כמו עילוי הנפש, כמו כניסה לאקסטזה, כמו החזרת השמחה שאבדה עם תסכול והצורך שמומש אחרי שנים.
עוד בהיותו תינוק כבן שנה ורק למד לשבת כבר הוציא מהארון את הסירים ועליהם חבט בעוצמה.
כבר בגיל שלוש גילה אמיר את כושר היצירה וידי הזהב שלו, ואנו כהורים קצת דואגים שמא יפצע הילד ולמרות זאת קיבל מתנה סט של נגרים ממש, ובכשרון רב דפק מסמרים "בשרפרף האדום" כזה קטן מעץ שהדוד הנגר הכין, והפועל הקטן, כמו נולד עם הכלים, דפק, הוציא, ליטש, ניסר ואת המבוגרים ממש הימם ביכולת הקורדינציה ובידי האומן.
לימים הפך אמיר למתקן הראשי בבית, כשהטלוויזיה עושה צרות או המערכת צריכה כיוון למי פונים אם לא לאמיר?
אמיר נולד ברעננה 7.7.80 וכאמא, מורה לחינוך גופני יצאתי למשך שנתיים לחופשה ללא תשלום לגדל את "האוצר" ואומנם חמוד היה אמיר, ילד קסם זהוב שיער ועיניים תכלת כזה שעליו מתסכלים וממנו כולם מתפעלים למד בבית הספר היסודי "יובל" מן ילד טוב שכזה אותו אוהבות המורות, כזה שמתנדב ועוזר והחיוך שלו את כולם כובש ובחטיבת הביניים אלון ברעננה בילה שלוש שנים בהם החל לנגן על חבריו התופים, התאמן בננג'יצו ובסקווש ובעיקר בילה עם חברים.
ואת ימיו בתיכון "מטרו-ווסט" ממש נהנה להעביר, חברים מקסימים, אוירה שאין לה כמעט מתחרים בבתי ספר תיכונים אחרים אווירה, של דמוקרטיה, חופש, חברים, חברות והרבה הנאות.
וכשמדברים על חוויות הייתם צריכים לראות את אמיר עושה סקי בחרמון עולה על מגלשים ותוך דקות עם תעוזה וחוסר פחד הגיע אמיר למסלולים השחורים, נופל וקם ותוך דקות מחליק כגולש מנוסה וזה מזכיר את ההחלקה על הקרח והוא עוד ילד, עלה על המחלקים ועוד האחרים קצת רועדים ולאט מנסים אמיר כבר במרכז מחליק מרים רגל, מבצע מאוזן, סיבוב וביצוע נועז.
זהו אמיר זה, מה שרצתה נשמתו לחוות, להתנסות, להרגיש, להעיז פשוט לחוות.
אמיר היה "האכפתניק" של המשפחה, כזה שלא מאכזב את אבא ואמא, כזה שמצלצל כמעט יום יום לסבתא ולסבא, מסתדר תמיד עם מבוגרים, תינוקות וילדים. מן גבר שכזה רחב כתפיים שהופך לילד בן רגע ועם בנות הדודה הילה ומאיה היה כזה מן דוד כיף, משחק משחקים שמבוגרים אינם מעיזים, כזה יצירתי מוצא פתרונות והוזה רעיונות, מן ילד בנשמתו
והחודשים לפני הגיוס, היו הפוכים לילה הפך ליום, יום הפך ללילה, טיולי שטח, חברים, חברות, שמחת חיים אמיתית כאילו עוד רצה להספיק.
כשאמיר קיבל את רשיון הנהיגה היה זה הרגע המאושר בחייו. והמכונית שהחזירה את אבא דודו הביתה היתה לכלי פעולה, להסיע, להביא, ורותם אחותו נהנתה מהסעות, מד הדלק השתולל, כזו מן מכונית שנוסעת בלי חשבון של דלק עד למחרת בבוקר ובסופי שבוע כמו הרגיש אמיר שהזמן דוחק, גמע מרחקים וטייל תמיד מיהר.
בנובמבר 98 התגייס אמיר לצה"ל חדור רצון עז לשרת בגבעתי באחת הסיירות ואומנם הצליח לעבור את הגיבוש והתקבל לפלחי"ק גבעתי. כה היה גם ברגעים קשים לא נשבר היה ממש שטוף רצון לעזור ולתרום מן כוח פנימי שהניעו אותה סיבולת טבעית, אותה עוצמה נפשית וגופנית עמידה בכאב מאז ומתמיד כבר מגיל צעיר.
אל הסבתא היה מגיע "לשפצר" במכונת התפירה, והפך ממש לחייט, מומחה בתפירה והסבתא על התוצאות התענגה.
מהר להספיק וקצב יומו היה עמוס אין רגע דל וההספק עצום ולנו נשארו הזיכרונות, התמונות שכה אהב לצלם והתיעוד שלנו הכין אלבומים מוכנים.
